ברל כצנלסון, או בשמו העברי – בארי, נולד באימפריה הרוסית בשנת 1887, עלה ארצה בשנת 1909 במסגרת העלייה השנייה והפך במהרה לאחד מאבותיה של תנועת העבודה העברית. ברל החל את פעילותו הציבורית במסגרת קבוצות שונות של סוציאליסטים יהודים בגולה ועם עלייתו ארצה עבד כפועל חקלאי במושבות יהודה ובעין גנים. שם הכיר והתקרב לא.ד. גורדון וליוסף חיים ברנר. מאוחר יותר עבר לעבוד בגליל והיה בין שובתי חוות "כינרת" בשנת 1911. ברל השתייך לקבוצת הפועלים "הבלתי מפלגתיים" וסייע בהקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיים הראשונות בגליל וביהודה. הוא נמנה על מקימי "המשביר" וקופת חולים "כללית".

עם כיבוש דרומה של הארץ על ידי הבריטים התנדב לגדוד הארצישראלי. במסגרת הגדודים פגש בדוד בן-גוריון וביצחק בן-צבי והקים עימם בתום המלחמה את "אחדות העבודה", בה חברו אנשי "פועלי ציון" וחברי קבוצת "הבלתי מפלגתיים". ברל ניסח את מצעה של "אחדות העבודה", ערך את ביטאונה "קונטרס" ובמהרה זכה למעמד של מעצב דרכה הרעיונית של המפלגה.

ברל נמנה על מקימה וראשיה של ה"הסתדרות הכללית של העובדים העבריים". פעילותו התמקדה בהתוויית המדיניות מכאן ובעבודה רעיונית ותרבותית מכאן והוא סרב לקבל על עצמו תפקידים ביצועיים או פוליטיים פורמאליים. עם זאת, ברל היה שותף להכרעות המרכזיות ומילא תפקידי מפתח בהקמתם של מוסדות ומפעלים רבים, בהם היומון "דבר" (בו שימש כעורך הראשון), הוצאת הספרים "עם עובד", בנק "הפועלים", "סולל בונה" ועוד. ברל נפטר ב-13.8.1944 בירושלים והוא בן 57.

ברל, בניגוד לרוב מנהיגי תנועת העבודה, לא הותיר אחריו משנה סדורה בצורת "מדיניות". הוא היה איש חזון ומעשה שברא במו ידיו את המציאות בה שאף לחיות. המצפן המוסרי של ברל נשען על רעיונות הומניסטים. בנאומו לציון 20 שנה להקמת ההסתדרות אמר ברל כי  "בנייננו אינו בניין אבנים, אלא בניין לבבות. אבן מונחת במקום שמניחים אותה, לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע. בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול האם הקו נטוי לעומת החזון". הוא ראה את החשיבות של שילוב הרוח בפוליטיקה. האמין בחינוך והשכלה רעיונית ותפס את שניהם יחד כהגשמת מטרותיה של הציונות. הוא בנה מוסדות שלימים יהיו התשתית למדינת הרווחה הישראלית; תשתית השירותים הציבוריים, התרבות והעבודה המאורגנת.

מדינת ישראל של לפני ה-7 באוקטובר נשלטה על ידי שלטון שביקש לפרק את אותם מוסדות דרך ניסונות עיקשים של פירוק החברה למגזרים, שחיקה של השירותים הציבוריים – הרפואה, בריאות הנפש, החינוך. ערב ה-7 באוקטובר כבר היה ניכר כי המערכות החברתיות, בשעה שנזקננו להן יותר מכל קרסו. שבריריותה של התשתית הדמוקרטית שלנו נחשפה במלוא חולשתה.

בשנה שכזו, בה החזון הערכי – רעיוני ומעשי של השמאל הציוני בישראל, חזון הבנייה ועיצוב החברה, נמצא בנקודת מפנה היסטורית מבחינת יכולת לבסס את הרוח, האידיאולוגיה והתפיסה המבנית לחברת מופת דרך יצירת כוח פוליטי,  אנחנו מבקשות להצליח לשאוב השראה דרך לימוד ועיון במשנתו של ברל והיכולת לראות את החשיבות של בניית התשתית החברתית אל מול אותם כוחות המאיימים לפרק את החברה הישראלית והסולידריות עליה היא מושתת.