במשך שנים נתניהו טען שאת הסטטוס-קוו הנוכחי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני אפשר לשמר לעד – ופשוט לחיות מסבב לסבב. ב-7 באוקטובר האשליה הזו התפוצצה לנו בפרצוף
מאז חזרתו ללשכת ראש הממשלה ב-2009, התפיסה הביטחונית שהוביל נתניהו ושהנחתה את רוב מחנה הימין ביחס לסוגייה הפלסטינית הייתה תפיסת "ניהול הסכסוך". לפי תפיסה זו, הסכסוך הוא סוג של מחלה כרונית, והדרך הטובה ביותר להתמודד איתו היא טיפול תקופתי: ישראל תימנע מכל צעד משמעותי בזירה הפלסטינית, אזרחי ישראל יתמודדו עם סבב לחימה אחת לכמה שנים – והמציאות הביטחונית ברצועת עזה ובגדה המערבית תישאר סטטית. את הסטטוס-קוו הנוכחי, הבטיחו נתניהו ושותפיו, אפשר לשמר עוד הרבה מאוד זמן.
נתניהו נמנע מכל צעד משמעותי בזירה הפלסטינית, והרגיל את אזרחי ישראל להתמודד עם סבב לחימה אחת לכמה שנים. המציאות הביטחונית ברצועה ובגדה, הבטיח, תישאר סטטית עוד שנים רבות
תפיסת "ניהול הסכסוך" מבוססת על האמונה של ממשלות הימין כי הסכסוך עם הפלסטינים כבר לא מהווה איום ביטחוני משמעותי. בעוד שאל האיום האיראני התייחסו כאיום קיומי ואל חיזבאללה כאיום דרמטי, נתניהו ושותפיו שיכנעו את עצמם שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין זניח – "רסיס בישבן", כפי שכינה זאת נפתלי בנט – כלומר, בעיה שמוטב ״לנהל״ ולהשלים עם קיומה מאשר להסתכן בפתרונה. מצד אחד, לא לחתור להסדר עם הגורמים המתונים בצד הפלסטיני – ומצד שני, גם לא לספח את השטחים, מה שיחייב קליטה של מיליוני פלסטינים לתוך ישראל ויעורר התנגדות בינלאומית. בקיצור, נתניהו והימין החליטו שלא להחליט והפכו את ההתעלמות שלהם מהזירה הפלסטינית לדוקטרינה ביטחונית.
בעוד שאל האיום האיראני התייחסו כאיום קיומי ואל חיזבאללה כאיום דרמטי, נתניהו והימין שיכנעו את עצמם שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין זניח – "רסיס בישבן", כפי שכינה זאת נפתלי בנט
לתפיסת "ניהול הסכסוך" היו שותפים רבים. כך, למשל, משה (בוגי) יעלון, שכיהן כשר הביטחון תחת נתניהו, קבע כי "ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין להתייחס במונחים של 'פתרון' אלא במונחים של 'ניהול משבר'". עוד הסביר כי "אין סיכוי להסדר קבע בטווח הנראה לעין גם עם מי שנחשב מתון בקרב הפלסטינים… תוך שימוש נכון במקלות וגזרים, אנחנו יכולים לקיים מציאות נסבלת ויציבות ביטחונית". את הגישה שלפיה יש פתרון כלשהו לסכסוך יעלון כינה בלעג "וירוס הפתרוניזם". בנט, מצדו, הפציר באזרחי ישראל "לא להיכנס לדיכאון" בגלל הסוגייה הפלסטינית. "אנחנו לא המקום היחיד בעולם שיש בו סכסוכים נמשכים", הסביר. "יש אולי 40 או 50 סכסוכים מאוד דומים לשלנו בעולם. לא הכל פתיר".
איך בפועל ניסו ממשלות נתניהו למנוע מהסכסוך להתלקח? באמצעות שילוב של מבצעים צבאיים תקופתיים (סבבי לחימה), פיתוח אמצעי הגנה משוכללים (כמו כיפת ברזל והמכשול בעזה) ומתן תמריצים כלכליים תמורת שקט זמני (כמו מזוודות הכסף לחמאס). היו שכינו את המדיניות הביטחונית הזאת "כיסוח דשא". היטיבו להסביר את הגישה פרופ' אפרים ענבר ופרופ' איתן שמיר, במאמר שבו שיבחו את מדיניות "ניהול הסכסוך" של נתניהו. ״ישראל אינה חותרת לניצחון או לסיום הסכסוך״, כתבו. במקום זאת, אחת לכמה שנים היא "מכסחת את הדשא". יוצאת למבצע צבאי מוגבל בהיקפו ש"גורם נזק לנכסים חשובים של האויב", "מפחית את המוטיבציה" שלו לתקוף ומונע ממנו להתעצם לאורך הגבול.
משה (בוגי) יעלון קבע כי "ליישוב הסכסוך הישראלי -פלסטיני אין להתייחס במונחים של 'פתרון' אלא של 'ניהול משבר'" והבטיח כי "תוך שימוש נכון במקלות וגזרים, אנחנו יכולים לקיים מציאות נסבלת ויציבות ביטחונית"
ב-7 באוקטובר "העשור השקט בתולדות המדינה" – כפי שכונו שנות נתניהו עד לאחרונה – התגלה כקדימון ליום הרצחני והמדמם ביותר מאז הקמתה, ועם תחילת הטבח בעוטף קרסו בזו אחר זו גם כל הנחות היסוד שעמדו בבסיס מגדל הקלפים של "ניהול הסכסוך".
ראשית, התברר שהדשא לא באמת כוסח. מבצעים תקופתיים לא הצליחו למנוע מחמאס לבנות מערך מנהרות עצום, להתחמש ולשפר בצורה משמעותית את יכולותיו המבצעיות. בעוד שנתניהו ושותפיו היו בטוחים שאין מה למהר ושהזמן עובד לטובתנו – בחמאס ניצלו את הזמן הזה כדי להתאמן ולהתעצם.
ב-7 באוקטובר הדוקטרינה הביטחונית של נתניהו התבררה כאשליה מסוכנת. "העשור השקט בתולדות המדינה", כפי שכונו שנות נתניהו עד לאחרונה, התגלה כקדימון ליום הרצחני והמדמם ביותר מאז הקמתה
שנית, ההרתעה לא באמת הושגה – לא ב-2023 וגם לא בעשור וחצי שלפני כן. למעשה, ישראל מעולם לא הצליחה להרתיע את חמאס. מאז שארגון הטרור השתלט על הרצועה, כל שר ביטחון טען בתוקף שחמאס מורתע ושאין לו אינטרס לתקוף את ישראל – ואז חמאס תקף. כל מבצע צבאי הסתיים בהצהרה פומפוזית על כך שסוף-סוף הונחתה על חמאס מכה חסרת תקדים שתרתיע אותו מלתקוף בעתיד. ואז חמאס תקף שוב.
שלישית, אמצעי ההגנה שישראל בנתה הוכחו אמנם כמועילים, אך הובילו לשאננות מסוכנת. המכשול בגבול עזה, כיפת ברזל וההסתמכות על עליונות טכנולוגית בגבול יצרו מצג שווא של שליטה וביטחון, שקרס יחד עם כלל מערך ההגנה הצה"לי בשבת השחורה.
בניגוד להבטחות נתניהו, ההרתעה לא באמת הושגה – לא לפני הטבח בעוטף ולא בעשור וחצי שקדמו לו. כל מבצע צבאי ברצועה הסתיים בהצהרה על כך שסוף-סוף הונחתה על חמאס מכה שתרתיע אותו. וכל פעם חמאס תקף שוב
לבסוף, התפיסה שלפיה כל ניסיון להסדרת המצב, בכלים מדיניים או צבאיים, מסוכן יותר משימור הסטטוס-קוו – קרסה אף היא. ה"רסיס בישבן" שהוזנח התגלה כפצע מזוהם ומסכן חיים. לראיה, לאורך כל ארבע שנות האינתיפאדה השנייה נהרגו 1,057 ישראלים; ב-7 באוקטובר – התוצאה של כישלון מדיניות "ניהול הסכסוך" – נהרגו יותר מ-1,400 ישראלים ביום אחד. ההנחה שלפיה ניתן לשמור את הסכסוך על אש קטנה התבררה כדוקטרינה הביטחונית ההרסנית בתולדות המדינה.
במהלך האינתיפאדה השנייה נהרגו 1,057 ישראלים במשך ארבע שנים. ב-7 באוקטובר – המחיר הכבד ששילמנו על כישלון מדיניות "ניהול הסכסוך" – נהרגו למעלה מ-1,400 ישראלים ביום אחד
הכניסו ליומן: