יש מספיק צבא לכולם – ניתן לקיים מפעל התנחלויות משגשג בלב אוכלוסייה עוינת ובו זמנית להגן על גבולותינו בצפון ובדרום ולשלוט במיליוני פלסטינים
נתניהו חוזר לשלטון ומתחיל ליישם את גישת "ניהול הסכסוך"
מבצע עמוד ענן.
נתניהו: "העברנו מסר ברור לחמאס"
מבצע צוק איתן.
נתניהו: "חמאס ספג מכה קשה"
מבצע גן סגור.
נתניהו: "פגענו בעוצמה רבה בחמאס"
מבצע חגורה שחורה.
נתניהו: "האויבים שלנו קיבלו את המסר"
מבצע שומר החומות.
נתניהו: "שינינו את המשוואה"
מבצע מגן וחץ.
נתניהו: "חמאס מורתעים"
מתקפת פתע של חמאס על יישובי העוטף
מאז חזרתו ללשכת ראש הממשלה ב-2009, התפיסה הביטחונית שהוביל נתניהו והנחתה את רוב מחנה הימין ביחס לזירה הפלסטינית הייתה תפיסת ״ניהול הסכסוך״. לפי תפיסה זו, ניתן למנוע התלקחות קטלנית ברצועת עזה ובגדה המערבית באמצעות שילוב של הרתעה צבאית, הפעלה מדודה של כוח, פיתוח אמצעי הגנה טכנולוגיים ותשלום כספים לחמאס. הנחת העבודה הייתה שאת הסטטוס-קוו הנוכחי של הסכסוך אפשר לשמר לעד.
במהלך 14 שנות השלטון של נתניהו הפכה תפיסה זו לדוקטרינת הביטחון העיקרית של מדינת ישראל ונתפסה בעיני הימין כערובה להשגת שקט – מה שהתברר ב-7 באוקטובר כאשליה מסוכנת, שעלתה בחייהם של למעלה מ-1,400 ישראלים. "העשור השקט בתולדות המדינה", כפי שכונו שנות נתניהו עד לאחרונה, התברר כלא יותר מקדימון ליום הרצחני והמדמם ביותר מאז הקמתה.
במהלך האינתיפאדה השנייה כולה נהרגו 1,057 ישראלים במשך ארבע שנים. ב-7 באוקטובר – המחיר הכבד ששילמנו על כישלון מדיניות "ניהול הסכסוך" – נהרגו למעלה מ-1,400 ישראלים ביום אחד. ה"רסיס בישבן" התברר כאיום קיומי
חסידי "ניהול הסכסוך" אמנם הכירו בכך שאחת לכמה שנים תפרוץ אלימות בעזה ובגדה, אבל טענו כי את ההתפרצויות האלה אפשר "לנהל": למנוע מהן לצאת מכלל שליטה ולשמור על שקט יחסי עד הסבב הבא. היטיבו להסביר את הגישה הזו פרופ' אפרים ענבר ופרופ' איתן שמיר, המזוהים עם הימין, במאמר שבו שיבחו את מדיניות "ניהול הסכסוך" של נתניהו. ״ישראל אינה חותרת לניצחון או לסיום הסכסוך״, כתבו. במקום זאת, אחת לכמה שנים היא "מכסחת את הדשא". כלומר, יוצאת למבצע צבאי מוגבל בהיקפו ש"גורם נזק לנכסים חשובים של האויב", "מפחית את המוטיבציה" שלו לתקוף ומונע ממנו להתעצם לאורך הגבול.
בצל הקונספציה הזו, נתניהו והימין קידמו בעשור וחצי האחרונים את האשליה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא מהווה סכנה ממשית לביטחון ישראל. בעוד שהאיום האיראני נתפס כאיום קיומי וחיזבאללה כאיום דרמטי, הסכסוך האלים עם הפלסטינים נתפס לכל היותר כ"רסיס בישבן", בניסוחו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. כלומר, בעיה שמוטב להשלים עם קיומה מאשר להסתכן בפתרונה: מצד אחד, להימנע מהגעה להסדר מדיני עם הגורמים המתונים בצד הפלסטיני; ומצד שני, להימנע מסיפוח השטחים, שיהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד ויגרום לה נזק מדיני אדיר.
טבח ה-7 באוקטובר הוכיח מעל לכל ספק שלא אנחנו מנהלים את הסכסוך – אלא הוא זה שמנהל אותנו. הנחות היסוד שעמדו בבסיס מגדל הקלפים של "ניהול הסכסוך" קרסו בזו אחר זו.
ראשית, התברר שהדשא לא באמת כוסח. מבצעים תקופתיים לא הצליחו למנוע מחמאס לבנות מערך מנהרות עצום, להתחמש, להיערך ולשפר בצורה משמעותית את יכולותיו המבצעיות. שנית, ההרתעה לא באמת הושגה. למעשה, ישראל מעולם לא הצליחה להרתיע את חמאס. מאז שארגון הטרור השתלט על הרצועה, כל שר ביטחון טען בתוקף שחמאס מורתע ושאין לו אינטרס לתקוף את ישראל – ואז חמאס תקף. כל מבצע צבאי הסתיים בהצהרה פומפוזית על כך שסוף-סוף הונחתה על חמאס מכה חסרת תקדים שתרתיע אותו מלתקוף בעתיד. ואז חמאס תקף שוב.
שבת השחורה הוכיחה שלא אנחנו מנהלים את הסכסוך – אלא הוא זה שמנהל אותנו. הדשא לא "כוסח", ה"הרתעה" לא הושגה. כל מבצע צבאי הסתיים בהצהרה שלפיה סוף סוף הונחתה על חמאס מכה חסרת תקדים – ואז חמאס תקף
שלישית, אמצעי ההגנה שישראל בנתה הוכחו אמנם כמועילים, אך הובילו לשאננות מסוכנת. גדר הביטחון, כיפת ברזל וההסתמכות על עליונות טכנולוגית בגבול יצרו מצג שווא של שליטה וביטחון, שקרס יחד עם כלל מערך ההגנה הצה"לי בשבת השחורה. לבסוף, התפיסה שלפיה כל ניסיון להסדרת המצב, בכלים מדיניים או צבאיים, מסוכן יותר משימור הסטטוס-קוו קרסה אף היא. לראיה, במהלך האינתיפאדה השנייה כולה – התוצאה הכואבת של כישלון תהליך השלום בשנות ה-90 – נהרגו 1,057 ישראלים במשך ארבע שנים; ב-7 באוקטובר – המחיר הכבד של כישלון מדיניות "ניהול הסכסוך" – נהרגו יותר מ-1,400 ישראלים ביום אחד. ה"רסיס בישבן" התברר כאיום קיומי.
לפני עשור הזהיר פרופ' אסף שרון כי התפיסה הביטחונית של נתניהו אינה אלא אשליה שסופה להתנפץ על קרקע המציאות. "המינוח האסתטי, קר הרוח, המדיף ניחוח מקצועני – 'ניהול הסכסוך' – משרה רושם של שליטה ויציבות", כתב. "אולם המצב הקיים נדמה כיציב רק בין התפרצות אחת לאחרת. הפירוש של 'ניהול הסכסוך' הוא התנהלות במציאות של התלקחויות אלימות תקופתיות. בפועל, תפיסה זו אומרת לאזרחי ישראל בכלל ולתושבי הדרום בפרט: זה מה יש. תתרגלו". הטבח של ה-7 באוקטובר הוכיח שלמחיר הנורא של "ניהול הסכסוך" אי אפשר להתרגל.
אמצעי ההגנה שבנתה ישראל, מגדר הביטחון וכיפת ברזל, הצילו חיים אך יצרו מצג שווא של שליטה וביטחון – מצג שקרס יחד עם כלל מערך ההגנה הישראלי בשבת השחורה